תביעת רשלנות נגד עו"ד לא תשמש במה לבירור מחודש של המשפט שבבסיסה

השופט א' רובינשטיין:

א.       ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת גדות) מיום 3.9.08 בתיק א' 1749/01, ועניינו תביעת רשלנות מקצועית שהגישו המערערים נגד המשיב, אשר ייצגם בהליך קודם.

רקע והליכים קודמים

ב.       בשנת 1995 הגישו עיריית תל אביב והמועצה המקומית לתכנון ובניה בקשה לצוות על המערערת למסור את החזקה בביתה, שהופקע לצורך הקמת מחלף בנתיבי איילון (המרצה 7304/95; להלן ההליך הקודם או ההליך המקורי). המערערת ואחיה (הוא המערער), ייפו את כוחו של המשיב לייצגם בהליך. בניצוחו של המשיב הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו מונה שמאי מכריע (השמאי אלוני). זה התבקש לקבוע את שיעור הפיצוי בהתבסס על פיצוי ששולם לבעלי נכס סמוך אחר - משפחת כהן (395,000 דולר), תוך מתן שיקול דעת להגדיל את הפיצוי בגין פרמטרים מסוימים (בין היתר היות מגרשה של המערערת, וכן השטח הבנוי, גדולים יותר). עוד נקבע, כי לבית המשפט יהיה שקול דעת להגדיל את סכום הפיצוי, אך לא להפחיתו.

ג.       חוות דעתו של השמאי אלוני כללה שתי חלופות; האחת התבססה על השוואה לפיצוי שקיבלה משפחת כהן, תוך הגדלת הפיצוי על סמך הפרמטרים העודפים הנזכרים (640,000 דולר); השניה התבססה על עלות רכישת נכס חלופי (626,450 דולר). ביום 18.1.96 אימץ בית המשפט המחוזי את החלופה השניה, והגדילה בהתאם לשיקול דעתו (716,000 דולר). סכום זה כלל גם את שכרו של השמאי, "וסך 47,000 דולר... כשכר טרחת עורך דין בדיון זה". אשר לטענת המערער כי אף הוא זכאי לפיצוי, נקבע "משיב זה אינו זכאי לשום פיצוי וקרוב הייתי לומר שאת טיעונו צריכה לבדוק הרשות - אם לא עבר עבירה של טענות שווא". ערעור שהוגש לבית משפט זה נדחה ביום 14.1.98. נקבע:

"הענין היה בשיקול דעת בית המשפט שפסק למערערים בנדיבות את שפסק. הערעור נדחה. המבקשים ישלמו למשיבים שכ"ט עו"ד - 20,000 ש"ח" (ע"א 1458/96 מגורי-כהן נ' עיריית ת"א יפו (לא פורסם); ההדגשה הוספה - א"ר).

ד.       בשנת 2001 הגישו המערערים תביעת רשלנות מקצועית נגד המשיב. התביעה נדרשה לשלושה עניינים: (1) נטען, כי המשיב התרשל כלפי המערערת בכך שלא חקר את השמאי אלוני על מנת להוכיח טעויות שכנטען נפלו בחלופה הראשונה של חוות דעתו, ויכלו להגדיל משמעותית את סכום הפיצוי; (2) נטען, כי המשיב התרשל כלפי המערער, בכך שלא עמד על זכותו לדיור חלוף; (3) ולבסוף נטען, כי המשיב צריך היה לגבות שכר טרחה בשיעור שקבע בית המשפט (47,000 דולר), אך למעשה גבה שכר טרחה גבוה בהרבה (451,294 ש"ח).

פסק הדין קמא

ה.       ביום 3.9.08 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה על שלושת ראשיה. אשר להתרשלות כלפי המערערת, נקבע כי כזאת לא היתה. בין היתר נקבע, כי המשיב התייעץ עם שמאי מטעמו (השמאי בן ארי), והם לא מצאו בחוות הדעת של השמאי אלוני פגמים שניתן היה לחשוף בחקירה נגדית; יתר על כן - נקבע, כי חקירה כאמור היתה עלולה לחשוף פגמים בחוות הדעת שפעלו לטובת המערערת. עוד נקבע, כי אף אילו היתה מוכחת התרשלות, לא הוכח קשר סיבתי בין אי חקירת השמאי לבין הנזק הנטען. הוטעם, כי בית המשפט אימץ את החלופה השניה (השגות המערערים כוונו כלפי החלופה הראשונה), וכי טענות המערערים נדונו ונדחו לגופן בפסק הדין של בית המשפט בשעתו - ולא מן הטעם שהשמאי לא נחקר. סוכם:

"לא מצאתי כי הנתבע התרשל או כי נהג באופן שאינו עולה כדי התנהגות של עורך דין סביר. הנתבע טיפל בעניינה של התובעת במיומנות ובנאמנות. התובעים לא הוכיחו כי הנתבע התרשל בעניינה של התובעת, ומכל מקום לא הוכח כי אילו היה השמאי נחקר חקירה נגדית, היה הדבר מוביל לפסיקת פיצוי גדול יותר עבור התובעת" (פסקה 29).

ו.       בכל הנוגע לטענת הרשלנות כלפי המערער נקבע, כי אף בעניין זה לא התרשל המשיב. בין היתר נדחתה טענת המערער, כי המשיב אמר לו שהוא זכאי לפיצוי אישי; והתקבלה גרסת המשיב - לפיה אמר למערער, שאין לו עילה משפטית לתביעת פיצוי. הוזכר, כי בעקבות הערות בית המשפט בשעתו לגבי טענות סותרות שהעלה המערער, ביקש המערער למחוק את טענתו לפיצוי מההסדר הדיוני - ונקבע, כי בנסיבות לא היתה בהיענות המשיב לבקשה זו משום רשלנות. כן הוזכר, כי בסופו של דבר נכללו מכל מקום טענות המערער לפיצוי אישי בסיכומים, ונדחו לגופן. נקבע:

"התובע מלכתחילה לא ביקש פיצוי לעצמו ורק סייע בידי אחותו לקבל פיצוי עבורה. אף על פי כן ניסה הנתבע להשיג עבורו פיצוי. בהמשך ויתר התובע על תביעתו, ולאחר מכן חזר בו מויתורו. אי לכך, ולאור דרישת התובע, ניסה הנתבע לטעון לפיצוי עבורו במסגרת הסיכומים. הנתבע ייצג את התובע באופן סביר, אם לא למעלה מכך, כאשר ניסה להשיג עבורו ועבור התובעת את סכום הפיצוי המקסימלי. הנתבע לא התרשל בייצוג התובע וממילא לא הסב לו כל נזק. לפיכך, דין תביעת הרשלנות של התובע כלפי הנתבע, להידחות" (פסקה 35).

ז.       אשר לתביעה להשבת שכר הטרחה נקבע, כי המערערים חתמו על הסכם שכר טרחה בו הסכימו לשלם למשיב "17% בצירוף מס ערך מוסף מכל סכום של פיצוי שישולם", והתקבלה גירסת המשיב, כי המערערים התמקחו על גובה שכר הטרחה, כי הוסבר להם שהוא אינו תלוי בשכר הטרחה שיקבע בית המשפט וכי הם הבינו היטב את מהות ההסכם. הוזכר, כי המערערים לא הציגו ראיה כלשהי נגד המסמך, ואף לא טענו כי לא קראו את המסמך שעליו חתמו. עוד נקבע, כי אין ממש בטענה שמדובר בסכום בלתי סביר; נאמר, כי המשיב, מומחה בתחום, השקיע בתיק שעות רבות והשיג למערערת פיצוים גבוהים מאלה שזכו להם שכניה.

טענות המערערים

ח.       המערערים טוענים, בין היתר, כי השמאי אלוני שגה, ואף חרג מסמכותו, בכך שהגדיר שטח של 132 מ"ר כחצר שבעבורה יש לפסוק 50% מהפיצוי שנפסק למשפחת כהן בלבד (להלן הפיצוי המופחת). נטען, כי בכך נגרעו מהפיצוי 89,100 דולר; כי המשיב התרשל בכך שנמנע מחקירת השמאי בעניין זה - וכל זאת "במודע ובכוונת מכוון" (עמ' 7 לסיכומים), במטרה להחיש את הטיפול בתיק (עמ' 8). נטען, כי הסברים שונים וסותרים שנתן המשיב לקביעת השמאי, ולמקור הסמכות להפחית משומת הפיצוי שניתן למשפחת כהן, אינם מספקים - ולמצער, כי נוכח העמימות לגבי טיב חוות הדעת, היה על המשיב לחקור את השמאי אלוני או לשלוח לו שאלות הבהרה. עוד נטען, כי המשיב נמנע מהגשת הסכם הפיצוי שנערך עם משפחת כהן.

ט.       נטען, כי טענת המשיב לפיה בחקירה נגדית היו עלולות להתגלות טעויות לטובת המערערת באה ללא פירוט. עוד נטען, כי ההסתמכות על התייעצות עם השמאי בן ארי אינה סבירה - שכן האחרון נתן מתחילה הערכה שהיתה גבוהה בהרבה מזו של השמאי אלוני, ומכל מקום המשיב נמנע מהעדתו ומסר גרסאות סותרות לגבי טיב ההיוועצות עמו. נטען, כי הסתמכות המשיב על נוכחות המערערים בישיבה עם השמאי בן ארי אינה במקום, שכן אין בידם הכלים להיות שותפים בקבלת החלטה לגבי קיום חקירה נגדית - ולמעשה, נאמר, כי הטענה שההחלטה שלא לחקור את השמאי התקבלה בהסכמת המערערים אינה אמת.

י.       נטען, כי העובדה שבסיכומים כלל המשיב טענות נגד הפיצוי המופחת מעידה שהמערערים צדקו והמשיב התרשל באי העלאת הטענה קודם לכן. הוטעם, כי הסברי המשיב לכך - ובראשם, כי מדובר בטענה שהשמאי בן ארי העלה לראשונה בשלב עריכת הסיכומים, והיא טענה שגויה שבראיה לאחור לא היה מקום לכללה בסיכומים - אינם מסתברים, ובין היתר הוזכר, כי הטענה הופיעה גם בערעור שהוגש לבית משפט זה. נאמר, כי העובדה שהטענות לא נתמכו בחקירה נגדית היא שמנעה דיון אמיתי בהן בשתי הערכאות.

י"א.    עוד נטען, כי המשיב נמנע מהסבר למערערים בדבר תוכן המסמכים עליהם חתמו, לרבות הסכם שכר הטרחה, ולא הציג בפניהם את כל החלופות המשפטיות האפשריות (ובפרט, האפשרות לחקור את השמאי) והסיכונים הכרוכים בהן. נטען, כי המשיב העיד בהליך זה, שלערעור שהוגש לבית משפט זה לא היה סיכוי, ואף בכך יש משום התרשלות. המערער חוזר על הטענה, כי המשיב מעולם לא אמר שאין לו זכות אישית לפיצוי, ואילו כך היה, לא היה הוא נותן ידו להמשך הטיפול המשפטי שהיה כרוך בשכר טרחה. נטען, כי המערער "נבהל" מטענות באי כוח העיריה לגבי שקריות טענותיו - ועל המשיב היה למנוע ממנו לוותר על זכויותיו. נטען עוד, כי המשיב התרשל באי הגשת חוות דעת מתאימה לגבי הזכות לדיור חלוף, ובאי הגשת תצהיר להבהרת המצב העובדתי.

י"ב.    אשר לקשר הסיבתי, נאמר שהטענה לפיה חרג השמאי אלוני מסמכותו בכך שהפחית מהפיצוי שהוענק למשפחת כהן היתה מתקבלת: "אין המדובר בטענה שבית המשפט יכול היה לדחותה כגון בשל חוסר אמון" (סעיף 23 להודעת הערעור). עוד נטען: